רבי ירמיה הנודניק

הבלוג הזה הוא תגובה למאמר הזה ממוסף השבת של מקור ראשון.

, אני מתחיל בציטוט מן המאמר של מ. זילברג, קושיותיו של ר' ירמיה - שיטה או אופי
שצוטט במאמר של מקור ראשון:

המשנה בבבא בתרא (פ"ב, מ"ו) אומרת: "ניפול (גוזל רך) הנמצא בתוך חמשים אמה, הרי הוא של בעל השובך; חוץ מחמשים אמה, הרי הוא של מוצאו".

לפי הגמרא (שם כג, ב) המדובר בגוזל מדדה, שאינו יכול לעוף, והטעם הוא: "כל המדדה, אין מדדה יותר מחמשים".

ועל זה שואל ר' ירמיה: "רגלו אחת בתוך חמשים אמה, ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה - מהו?" והגמרא מוסיפה: "ועל דא אפקוה לר' ירמיה מבי מדרשא" - "שהיה מטריח עליהם" (רש"י, שם).

...

ואף על פי כן סבור אני, כי חוץ מן ה"נימה" ההיא היה עוד משהו בגו, וכבר הרחבתי את הדיבור בספרי, "כך דרכו של תלמוד"; לא אביא את כל האמור, אצטט רק כמה קטעים שבו:

"לי נראה, כי לא היה כאן ענין של טרחה והטרדה גרידא, אלא התקפת מצח, חריפה מאד, על כל הפורמאליסטיקה המשפטית, ע"י הבאתה "אד אבסורדום"... ר' ירמיה רצה לבטל את האבחנה החיצונית, הפורמלית, בין 50 אמה ויותר מ- 50 אמה, ולהחליפה בקנה-מידה יותר אבסטראקטי, יותר גמיש, כמו "קרוב" - "רחוק", או באופן עוד יותר כללי ועוד יותר סתמי: המוצא חייב להחזיר את הניפול, ולא לקחתו לעצמו, אם, בהתחשב עם כל מסיבות הענין, יש להניח כי הוא (הניפול) של בעל השובך ולא של הפקר... השאלה היא, איפוא, הי מיניהו עדיף, - דיוק ובהירות או גמישות והתאמת יתר למקרי המציאות? ואם המטרה המרחפת לעיני המחוקק, אם האידיאל שהוא שואף אליו הוא לא יישוב סכסוכים פוסט פאקטום בין אדם לחבירו, אלא הוראות מראש להתנהגותו המוסרית של כל אחד מהם, אזי השיקול הראשון, של דיוק ובהירות, גובר, והתוצאה הבלתי נמנעת היא פורמאליסטיקה משפטית". (שם, עמ' 94-92).

אינני מסכים עם מר זילברג. הסיבה שחז"ל שאפו ליצר "הוראות מראש" היא איננה צורך ב"דיוק ובהירות", אלא רצון לשלוט אל כל פרטי החיים של כל יהודי. חז"ל היו פריקי שליטה .רבי ירמיה חלק עליהם. לא שרבי ירמיה לא היה פריק שליטה כמו חבריו, אלא שהוא הבין שהמסימה היא בלתי אפשרית, מפני שרשימת החוקים הנחוצה היא אין-סופית, ואין ברירה אלא לנסח עקרונים יותר כלליים ולסמוך על המצפונים של פשוטי העם ועל שיקול הדעת של פשוטי העם.

מר זילברג מצטט במאמרו רק ארבע שאלות נודניקיות של רבי ירמיה. בשתיים מהן, רבי זירא עונה לו לפי שיתת "כל מידות חכמים כן הוא".  בקביעת מידות, צריכים לקבוע את הגבול באיזה שהוא מקום, ויש לחז"ל את הסמכות לעשות את זה. המטרה של השאלה האחרונה של רבי ירמיה הייתה רק לנסות להוציא צחוק מפיו של רבי זירא. יש עוד שאלות נודניקיות שמר זילברג לא ציטט ושאי אפשר לענות להן "כל מידות חכמים כן הוא" מפני שהן מיחסות להערכת מצב ריאלי. כאשר קראתי את מאמרו של מר זילברג, זכרתי את הדיון במסכת בבא מציעא דף כ"ה עמוד א. הנושא שם הוא אם המוצא מתבעות רשאי לקחת אותם לעצמו, או שמא הוא חייב להכריז שהוא מצא אותם כדי שבעל המעות יבוא ויקח אותם. המשנה בראש העמוד קובע שאם המוצא מצא "שלש מתבעות זה על גב זה" הוא חייב להכריז. שהמתבעות הם "זה על גב זה" הוא סימן שבעל המתבעות סדר אותם ככה בכוונה, והוא לא הפקיר אותם, והם לא נפלו ממנו.  לקראת סוף העמוד, רבי ירמיה שואל:

כשיר מהו כשורה מהו כחצובה מהו כסולם מהו

וככה מהדורת שטיינזלץ מאייר את ההסדרים האלו:

 אלו הם רק דוגמאות של הסדרים אפשריים. אם קבוצה של מתבעות מסודרות באופנים דומות, אבל חורגים קצת (או הרבה) מההסדרים המאויירים, או מהסדרים אחרים שאפשר לדמיין, האם בעל המתבעות סדר אותם ככה והם זזו קצת (או הרבה) מההסדר המושלם המקורי, או שמא הם נפלו מהכיס של בעל המתבעות, ובאקראי הם מסודרים ככה על הארץ. איפה הגבול? ההכרעה חייבת להיות תלוי בשיקול הדעת של המוצא. 

החלטתי לחפס בספריא בעד כל השאלות הנונדניקיות של רבי ירמיה בתלמוד הבבלי. כאשר חיפסתי את צירוף המילים "רבי ירמיה", קיבלתי 736 ציטוטים, רובם לא רלוונטיים, למשל, מפני שהם התייחסו ל"רבי ירמיה בן מי-שהוא" או מפני שבהם רבי ירמיה מצטט חכם אחר. לכן, החלטתי לחפס את צירוף המילים "בעי רבי ירמיה", וקיבלתי "רק" 102 ציטוטים. אני מקווה שהם כוללים את כל השאלות הנודניקיות של רבי ירמיה.

מתוך ה-102 ציטוטים, יש 10 שבהם רבי ירמיה שואל סידרה של שאלות נקניקיות. שניים מהם הם בבא מציעא דף כ"ה עמוד א ובבא בתרא דף כ"ג עמוד ב שטיפלתי בהם למעלה. שאר הציטוטים הם:

 שבת דף ל"ח עמוד ב

כתובות דף מ"ו עמוד א

בבא קמא דף ע"ח עמוד ב

בבא מציעא דף כ"א עמוד א

בבא מציעא דף ק"ה עמוד ב

בבא בתרא דף ק"ג סוף עמוד א - ראש עמוד ב (שיקול דעת של דיין?)

סנהדרין דף פ"ה עמוד ב

חולין דף מ"ו עמוד א

ברובם, כנראה, רבי ירמיה מתייחס לאי-בהירות ב"מידות חכמים". ברק שניים מהם הוא מתייחס לאי-בהירות במצבים ריאליים: בבא מציעא דף כ"א עמוד א ובבא בתרא דף  ק"ג סוף עמוד א - ראש עמוד ב.

בבבא מציעא דף כ"א עמוד א המשנה קובעת שהמוצא פירות מפוזרין (בלשון חז"ל, המוסג "פרות" כולל כל אוכל שבא מן הצומח) אינו חייב להכריז. והדיון בגמרא ממשיך:

א"ר עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן קב בארבע אמות דנפיש טרחייהו לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו אפקורי מפקר להו בציר מהכי טרח והדר אתי ושקיל להו ולא מפקר להו

תרגום ופירוש שטיינזלץ:

אמר רב עוקבא בר חמא: בזמן כינוס תבואה בבית הגרנות אנו עוסקים. קב גרעיני חיטה בארבע אמות, שמרובה טירחתם לאסוף אותם, אין אדם טורח, ואינו חוזר ובא ולוקח אותם. מפקיר הוא אותם ולכן רשאי המוצא לקחתם. בפיזור קטן מזה טורח וחוזר ובא ולוקח אותם ואינו מפקיר אותם.

ועכשיו בא הנודניק עם שאלותיו:

בעי רבי ירמיה חצי קב בשתי אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דנפיש טרחייהו חצי קב בשתי אמות כיון דלא נפיש טרחייהו לא מפקר להו או דלמא משום דלא חשיבי וחצי קב בשתי אמות כיון דלא חשיבי מפקר להו קביים בשמונה אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דנפיש טרחייהו וכ"ש קביים בשמונה אמות כיון דנפישא טרחייהו טפי מפקר להו או דלמא משום דלא חשיבי וקביים בשמונה אמות כיון דחשיבי לא מפקר להו קב שומשמין בארבע אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי ושומשמין כיון דחשיבי לא מפקר להו או דלמא משום דנפיש טרחייהו וכ"ש שומשמין כיון דנפיש טרחייהו טפי מפקר להו קב תמרי בארבע אמות קב רמוני בארבע אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי קב תמרי בארבע אמות קב רמוני בארבע אמות נמי כיון דלא חשיבי מפקר להו או דלמא משום דנפישא טרחייהו וקב תמרי בארבע אמות וקב רמוני בארבע אמות כיון דלא נפיש טרחייהו לא מפקר להו מאי

תרגום ופירוש שטיינזלץ:

שואל רבי ירמיה: אם היה חצי קב מפוזר בשתי אמות מהו? קב בארבע אמות מה הטעם מפקיר? משום שמרובה טרחתם לאוספם. חצי קב בשתי אמות, כיוון שאין טירחתם מרובה, ששתי אמות הן שטח קטן, אינו מפקיר אותם. אן שמא קב בארבע אמות מפקיר הבעלים מפני שאינם חשובים לחזור עבור כמות קטנה  כזו, וחצי קב בשתי אמות, כיוון שבוודאי אינם חשובים, מפקיר אותם. שני קבים בשמונה אמות מהו? קב בארבע אמות מותר למוצא משום שמרובה הטירחה לאספם, וכל שכן שני קבים בשמונה אמות, כיוון שמרובה טירחתם יותר, מפקיר אותם. או שמא שהכמות של קב אינה חשובה, ושני קבים בשמונה אמות, כיוון שהם חשובים, אינו מפקיר אותם. קב שומשומין המפוזר בארבע אמות מה? קב חטים בארבע אמות מה הטעם? משום שאינם חשובים. ושומשומין, כיוון שהם חשובים ויקרים, אינו מפקיר אותם. או שמא הטעם הקב חטים הוא משום שמרובה טירחתם, וכל שכן שומשומין, כיוון שהם זרעים קטנים ביותר ומרובה טירחתם יותר, מפקיר אותם. קב תמרים בארבע אמות, קב רימונים בארבע אמות, מהו? קב חטים בארבע אמות מה הטעם? משום שאינם חשובים. אם כן, קב תמרים בארבע אמות או קב רימונים בארבע אמות, גם כן כיוון שאינם חשובים, מפקיר אותם. או שמא משום שמרובה טירחתם באסיף, וקב תמרים בארבע אמות או קב רימונים בארבע אמות, כיוון שאין טירחתם לאספם מרובה, אינו מפקיר אותם. מה הדין?

ותשובת הגמרא הוא

תיקו

להלכה, בכל המקרים שהמציא רבי ירמיה, אסור למוצא לקחת את הפרות לעצמו, מפני הספק. אבל פסק ההלכה הזה הוא רק פורמלי. אני משוכנע שרבי ירמיה רצה להאיר שבמקרים כאלו אי אפשר לנסח הלכות מפורטות, ואין ברירה אלא לסמוך על שיקול דעתו של המוצא: האם בעל הפירות התייאש מהם או לא?

בבבא בתרא דף ק"ב עמוד ב, המשנה קובעת שאם ראובן מוכר לשמעון שדה לצורך זריעה, הסלעים שבתוך השדה שגובהם פחות מעשרה טפחים הם חלק של השדה למרות שאי אפשר לחרוש ולזרוע את הסלעים האלו. בגמרא בדף ק"ג עמוד א, יש דיון על גודל השטח המקסימלי של השדה שיכול לכלול סלעים עד שהמכר יהא מבוטל מפני שהסלעים מקשים על הקונה לחרוש ולזרוע בשדה. הדיון הזה מניח שהסלעים מפוזרים בשדה באופן אקראי. ואז רבי ירמיה שואל:

כשיר מהו כשורה מהו איצטדינין מהו דרך עקלתון מהו

תרגום ופירוש שטיינזלץ:

היו הסלעים הלו...מפוזרים כשיר (כטבעת), מהו? או שהיו עומדים כשורה, מהו? וכן אם היו מפוזרים בצורת איצטדינין כעין זוית, מהו? בצורת דרך עקלתון (בקו בלתי ישר, מפותל), מהו?

כלומר, מה אם הסלעים אינם מפוזרים האופן אקראי? אז אולי יש להגדיל או להפחית את השטח המקסימלי שיכול לכלול סלעים, לפי המבנה הספיציפי של סדר הסלעים. בדיון הזה, רבי ירמיה רוצה לתת חופש שיקול דעת, לא לאדם מן השורה (כמו בדיונים בבבא מציעא), אלא לדיינים. במקרה ששמעון תובע את ראובן לבטל הת העיסקה מפני שיש יותר מדי סלעים בשדה, הדיינים צריכים להחליט מי צודק. ושוב, הגמרא עונה:

תיקו

דרך אגב, הדוגמה הזאת מפריכה את תענתו של מר זילברג בהמשך מאמרו:

המשפט החילוני יכול להרשות לעצמו קביעת קני-מידה מופשטים, אווריריים, מעורפלים - כגון "זהירות סבירה", "התנהגות סבירה", "סיבה קרובה", "תקופה הגיונית" או "זמן המתקבל על הדעת" - שהשופט במקרה של סכסוך קונקרטי מוריד לקרקע המציאות, ופרטו אותם ל"מטבעות" של ממש... לא כן הוא במשפט העברי אשר, להיותו מטיבו וטבעו משפט דתי, קובע לא נורמות של פסיקה אלא נורמות של התנהגות. האזרח חייב, איפוא, מראש לדעת כיצד עליו להתנהג, ולידיעה א-פריורית זו אין מקור אחר זולתי החוק הברור המדוייק והמפורש

בבבא בתרא דף ק"ג, הנידון אינו "נורמות של התנהגות" אלא נורמות של שיפוט (מה שמר זילברג קורא "נורמות של פסיקה"), ואף על פי כן, חז"ל רצו לכבול את ידי הדיינים לנורמות פסוקות, ולזה מתנגד רבי ירמיה, ובצדק.

אז למה זרקו את רבי ירמיה מן הישיבה בבבא מציעא דף כ"ג עמוד ב? העניין של הגוזל שונה משלושה העניינים האחרים. העניינים האחרים הם סטאטיים. המתבעות לא יזוזו. הגרעינים לא יזוזו. הסלעים לא יזוזו. בניגוד לזה, העניין של הגוזל הוא דינמי. הגוזל שדידה לבדיוק חמישים אמות מן השובך, אולי מבפנים ואולי מן החוץ, ימשיך לדדות. אם הוא מדדה לכיוון השובך, אסור למוצא לקחת אותו. אם הוא מתרחק מן השובך, מותר למוצא לקחת אותו. המוצא צריך רק לחכות. סוף סוף, רבי ירמיה שאל שאלה שלא כדאי לשאול אותה.