רש"י על דברים כ"ד:א:
"כי מצא בה ערות דבר" - מצוה עליו לגרשה שלא תמצא חן בעיניו ס"א מצוה שלא תמצא חן בעיניו
רש"י על דברים כ"ד:ב:
"לאיש אחר" - (גיטין צ) אין זה בן זוגו של ראשון הוא הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניסה
הציטוט מגיטין צ' הוא מתוך ברייתא המיוחסת לרבי מאיר:
היה רבי מאיר אומר כשם שהדעות במאכל כך דעות בנשים יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו וזו היא מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו ויוצא ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו וזו היא מדת כל אדם שמדברת עם אחיה וקרוביה ומניחה ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו זו היא מדת אדם רע שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה ורוחצת ... במקום שבני אדם רוחצין זו מצוה מן התורה לגרשה שנאמר (דברים כד, א) כי מצא בה ערות וגו' ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר הכתוב קראו אחר לומר שאין זה בן זוגו לראשון זה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו זכה שני שלחה שנאמר ושנאה האיש האחרון ואם לאו קוברתו שנאמר (דברים כד, ג) או כי ימות האיש האחרון כדאי הוא במיתה שזה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו
רבי מאיר מתמקד בהגדרתם של בית שמאי למונח "ערות דבר". לבית הלל יש הגדרה יותר מורחבת, כמו שהמשנה שם אומרת:
בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר (דברים כד, א) כי מצא בה ערות דבר ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו שנאמר כי מצא בה ערות דבר
רש"י בחר להציג רק את הגדרתם של בית שמאי, והתעלם מהגדרתם של בית הלל. זה נותן את הרושם הבלתי צודק שגירושין הם תמיד אשמת האשה. חז"ל ידעו אחרת. It takes two to tango. למשל, במשניות נדרים, פרק ט' משנה ט':
פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו.
אומרים [לו]: אילו היית יודע שלמחר אומרין עליך: כך היא וסתו של פלוני, מגרש את נשיו, ועל בנותיך יהיו אומרין: בנות גרושות הן, מה ראתה אמן של אלו להתגרש? ואמר: אילו הייתי יודע שכן, לא הייתי נודר, הרי זה מותר.
נישואים יכולים להתפרק מפני שהבעל רגזן יותר מדי.
או אולי חז"ל באמת נטו לאשם את האשה? סותה ג':ב:
א"ר חסדא זנותא בביתא כי קריא לשומשמא וא"ר חסדא תוקפא בביתא כי קריא לשומשמא אידי ואידי באיתתא אבל בגברא לית לן בה
הייתי רוצה לחשוב ש"אידי ואידי באיתתא אבל בגברא לית לן בה" הם דברי הסתמא הרשע , ולא דברי רב חסדא.
No comments:
Post a Comment