The mishnah at the top of Sanhedrin 73a defines sinners who may be killed by anyone if that is what it takes to prevent the sin. Such a sinner is called a "rodef". This is Wikipedia's translation of the mishnah:
And these are the ones whom one must save even with their lives [i. e.,
killing the wrongdoer]: one who pursues his fellow to kill him [rodef achar chavero le-horgo], and after a male or a betrothed maiden [to rape them]; but one who pursues an animal, or desecrates the Sabbath, or commits idolatry are not saved with their lives.
One aspect of the law that is not explicit in the mishnah is that a rodef doesn't have to have malicious intent. A rodef just has to be an immediate danger to someone's life. Whether the rodef intends to be such a danger is irrelevant. This is one of the reasons that abortion is allowed to save a pregnant woman's life.
Another example that is very relevant right now is the 2.2 million Gazans who are being used by Hamas as human shields. Zahal is free to kill anyone it needs to in order to achieve its military objectives.
...any more than platypuses are reptiles. Control of fire was as big a change in lifestyle as living on land (amphibians), laying eggs on land (reptiles) and being active all day or all night (endotherms: dinosaurs and mammals). So Homo should be an order, not just a genus.
"כי מצא בה ערות דבר" - מצוה עליו לגרשה שלא תמצא חן בעיניו ס"א מצוה שלא תמצא חן בעיניו
רש"י על דברים כ"ד:ב:
"לאיש אחר" - (גיטין צ) אין זה בן זוגו של ראשון הוא הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניסה
הציטוט מגיטין צ' הוא מתוך ברייתא המיוחסת לרבי מאיר:
היה רבי מאיר אומר כשם שהדעות במאכל כך דעות בנשים יש לך אדם שזבוב נופל
לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו וזו היא מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני
אשתו ויוצא ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו וזו היא מדת כל
אדם שמדברת עם אחיה וקרוביה ומניחה ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו
ואוכלו זו היא מדת אדם רע שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק
ופרומה משני צדדיה ורוחצת ... במקום שבני אדם רוחצין זו מצוה מן התורה לגרשה שנאמר (דברים כד, א) כי מצא בה ערות וגו' ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר הכתוב קראו אחר לומר
שאין זה בן זוגו לראשון זה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו זכה
שני שלחה שנאמר ושנאה האיש האחרון ואם לאו קוברתו שנאמר (דברים כד, ג) או כי ימות האיש האחרון כדאי הוא במיתה שזה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו
רבי מאיר מתמקד בהגדרתם של בית שמאי למונח "ערות דבר". לבית הלל יש הגדרה יותר מורחבת, כמו שהמשנה שם אומרת:
בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר (דברים כד, א) כי מצא בה ערות דבר ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו שנאמר כי מצא בה ערות דבר
רש"י בחר להציג רק את הגדרתם של בית שמאי, והתעלם מהגדרתם של בית הלל. זה נותן את הרושם הבלתי צודק שגירושין הם תמיד אשמת האשה. חז"ל ידעו אחרת. It takes two to tango. למשל, במשניות נדרים, פרק ט' משנה ט':
פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו.
אומרים [לו]: אילו היית יודע שלמחר אומרין עליך: כך היא וסתו של פלוני, מגרש את נשיו, ועל בנותיך יהיו אומרין: בנות גרושות הן, מה ראתה אמן של אלו להתגרש? ואמר: אילו הייתי יודע שכן, לא הייתי נודר, הרי זה מותר.
נישואים יכולים להתפרק מפני שהבעל רגזן יותר מדי.
או אולי חז"ל באמת נטו לאשם את האשה? סותה ג':ב:
א"ר חסדא זנותא בביתא כי קריא לשומשמא וא"ר חסדא תוקפא בביתא כי קריא לשומשמא אידי ואידי באיתתא אבל בגברא לית לן בה
הייתי רוצה לחשוב ש"אידי ואידי באיתתא אבל בגברא לית לן בה" הם דברי הסתמא הרשע , ולא דברי רב חסדא.
In Makor Rishon of 4/11/22, Moti Karpel attributes the victory of the extreme Right in last Tuesday's elections in part to the Right having a positive agenda (Jewish identity) and the Center-Left having only a negative identity (anyone but Bibi). He proposes that the Center-Left adopt cultural Jewish identity as its positive agenda.
That doesn't help the Arabs any.
I propose a different positive agenda for the Center-Left: Integrating the Arabs into all sectors of Israel's economy, to fill the hole left in it by the Haredi refusal to work or even to learn how to work. The parasitism of the Haredim is the greatest danger to the survival of the State of Israel, greater than even Iran.
במקור ראשון של 4/11/22 מוטי קרפל זוקף, באופן חלקי, את ניצחון הימין הקיצוני בבחירות ביום שלישי שעבר לזה שלימין הקיצוני היתה אג'נדה חיובית (זהות יהודית) בזמן שלמרכז-שמאל היתה רק אג'נדה שלילית (רק לא ביבי). הוא מציע למרכז-שמאל לאמץ זהות יהודית תרבותית כאג'נדה החיובית שלו.
זה אינו עושה כלום בעד הערבים.
אני מציע אג'נדה חיובית אחרת למרכז-שמאל: שילוב של הערבים בכל חלקי המשק הישראלי, למלא את המקום שמשאיר בו הסירוב של החרדים לעבוד או אפילו ללמוד איך לעבוד. הטפילות של החרדים היא הסכנה הכי גדולה להישרדותה של מדינת ישראל, גדולה אפילו יותר מסכנת אירן.
This NYT essay pissed me off so much I decided to blog my reaction to it.
I once heard a student say poetry is language that’s “coherent enough.” I love a definition this ambiguous.
I hate a definition that is ambiguous.
It’s both helpful (there’s a limit to coherence, and the limit is
aesthetic) and unhelpful (enough for what, or whom?). It reminds me of a
dictionary entry for “detritus” that I copied down in a notebook: “the
pieces that are left when something breaks, falls apart, is destroyed,
etc.” That seemed so artfully vague to me, so uncharacteristically
casual for a dictionary. It has a quality of distraction, of trailing
off, of suggesting you already know what detritus means. Part of me resists the question of what poetry is, or resists the answer — you already know what it means.
No I don't.
But let’s answer it anyway, starting with the obvious: If the words have
rhyme and meter, it’s poetry. Nonwords with rhyme and meter, as in
“Jabberwocky,” also are poetry. And since words in aggregate have at
least some rhyme and rhythm, which lines on the page accentuate, any
words composed in lines are poetry. There’s something to be said for the
obvious. Virginia Woolf wrote of E.M. Forster: “He says the simple
things that clever people don’t say; I find him the best of critics for
that reason. Suddenly out comes the obvious thing one has overlooked.”
You mean like this?
Is there much else? I think so. I think poetry leaves something out. All
texts leave something out, of course — otherwise they’d be infinite —
but most of the time, more is left
out of a poem. Verse, by forcing more white space on the page, is
constantly reminding you of what’s not there. This absence of something,
this hyper-present absence, is why prose poems take up less space than
other prose forms; the longer they get, the less they feel like poems.
It’s why fragments are automatically poetic: Erasure turns prose into
poems. It’s why any text that’s alluringly cryptic or elusive — a road
sign, assembly instructions — is described as poetic.
By whom? See photo above.
The poetic is not merely beauty in language, but beauty in incoherence,
in resistance to common sense. The missingness of poetry slows readers
down, making them search for what can’t be found. The encounter is
almost inherently frustrating, as though one could not possibly pay
enough attention. This is useful: Frustration is erotic.
Sorry. I'm not into S&M.
“What is poetry?” is not the same question, quite, as “What is a poem?”
How many poems did Emily Dickinson write? It depends what you count. In
“Writing in Time,” the scholar Marta Werner writes, of Dickinson’s
so-called Master letters, “At their most fundamental, ontological level,
we don’t know what they are.” Perhaps my favorite poem of Dickinson’s
is not, perhaps, a poem — it’s an odd bit of verse in the form of a
letter to her sister-in-law, ending with the loveliest, slantest of
rhymes: “Be Sue, while/I am Emily —/Be next, what/you have ever/been,
Infinity.”
What the heck was that "Infinity" supposed to mean?
Are the “breaks” really breaks? The letter is written on a small, narrow
card; the words go almost to the edge of the paper. I think, too, of
Rilke’s letters, which often read like poems. In 1925, he wrote to his
Polish translator: “We are the bees of the Invisible. We wildly gather
the honey of the visible, in order to store it in the great golden hive
of the Invisible.” In these letter-poems, poetry reveals itself as more a
mode of writing, a mode of thinking, even a mode of being,
than a genre. The poem is not the only unit of poetry; poetic lines in
isolation are still poetry. The poem is a vessel; poetry is liquid.
Water is a liquid. What is your metaphor supposed to mean? That poetry is ambiguous? And I'm supposed to like that? Say what you mean. Please.
From time to time I’m asked, with bewilderment or derision, if this or
that poem isn’t just “prose chopped into lines.” This idea of the free
verse poem as “chopped” prose comes from Ezra Pound via Marjorie
Perloff, who quotes Pound in her influential essay “The Linear Fallacy,”
published in 1981. The essay encourages an oddly suspicious, even
paranoid reading of most free verse as phony poetry, as prose in
costume. The line, in Perloff’s view, in these ersatz poems, is a
“surface device,” a “gimmick.” She removes all the breaks from a C.K.
Williams poem to make the case that a stanza without the intentional
carriage returns is merely a paragraph.
I find this baffling — as if chopping up prose has no effect.
I find it spot on. Perloff is totally correct.
It does have an effect, the way putting more panes in a window changes
the view. The architect Christopher Alexander thought big plate glass
windows were a mistake, because “they alienate us from the view”: “The
smaller the windows are, and the smaller the panes are, the more
intensely windows help connect us with what is on the other side. This
is an important paradox.”
Oh please! Big plate glass windows put you in the view. The architect Rochard Neutra knew this and designed homes that way. Like this one:
To state the Forsterian obvious again, adding breaks to a paragraph is
not always going to make an interesting poem — but most poets don’t
write that way. They write in the line,
in the company of the void. That changes how you write — and more
profoundly, how you think, and even how you are, your mode of being.
When you write in the line, there is always an awareness of the mystery,
of what is left out. This is why, I suppose, poems can be so
confounding.
I don't want to be confounded. I want to be either instructed or entertained. Preferably both.
Empty space on the page, that absence of language, provides no clues.
But it doesn’t communicate nothing — rather, it communicates nothing. It speaks void, it telegraphs mystery.
It telegraphs bullshit. How can you tell a good poem from a bad poem?
By “mystery” I don’t mean metaphor or disguise. Poetry doesn’t, or
shouldn’t, achieve mystery only by hiding the known, or translating the
known into other, less familiar language. The mystery is unknowing, the
unknown — as in Jennifer Huang’s “Departure”: “The things I don’t know
have stayed/In this home.” The mystery is the missing mountain in Shane
McCrae’s “The Butterflies the Mountain and the Lake”:
the / Butterflies monarch butterflies huge swarms they Migrate and as they migrate south as they Cross Lake Superior instead of flying
South straight across they fly South over the water then fly east still over the water then fly south again / And now biologists believe they turn to avoid a mountain
How does the alleged poetic structure give more information than the same words arranged as prose?
The missing mountain is still there. As for what is on the page, the
language that changes the shape of the void, I’m of the opinion it can
be almost anything. One of my favorite books that no one has heard of is
“Survey Says!,” by Nathan Austin. It’s just a list of guesses ventured
by contestants on “Family Feud,” arranged, most ingeniously, in
alphabetical order by their second letter, so you get sequences like
this: “A bra. Abraham Lincoln. A building. Scaffolding. Scalpel. A car. A
card game. A cat. A cat. Ice cream. Ice cream. Ice cream. Ice cream.”
We get the answers; the questions are missing. “Get a manicure. Get a
toupee. Get drunk. Retirement fund. Get out of bed. Get ready! Let’s go
with manuals. Get sick in there. Let’s say a pet. Let’s say shoes. Bette
Davis.” The poetry seems to perform hypnosis, the found rhymes and
assonance and anaphora enacting an enchantment, a bewitchery; it seems
to be giving subconscious advice. Get ready! You must change your life.
דבר תורה שהעברתי אתמול בבית כנסת שירה חדשה בירושלים:
בפרשתהשבוע שקראנו לפני כמה דקות, אברהם אבינו מתואר כמה שהרמב”ן מכנה “נבל ברשות התורה”.
אברהם היה עשיר. כאשר הוא גריש את הגר ואת ישמעאל, הוא היה יכול לתת לה קצת כסף וזהב, ואולי גם עבד ושפחה, כדי שהיא תוכל להסתדר בלבד.במקום זה, הוא שלח אותם מביתו באופן אכזרי, כמעת בלי כלום. למה?
אני מציע הסבר ספרותי.
מה שמתואר בפרשת השבוע הוא עימות בין אברהם לביןהקב”ה. אברהם התרעם על הציווי לגרש את בנו האהובישמעאל, והוא החליט להתנקם בקב”ה. הוא אמר לעצמו “טוב. אני חייב לציית לציוויו של הקב”ה, אבל אינני חייב לעשות את זה באופן נדיב. אני אשלח את הגר ואת ישמעאל בלא כלום, ואםאכפת לקב”ה, הוא ירחם עליהם והוא יטפל בהם בעצמו.”וזה מה שקרא. הקב”ה שלח מלאך להציל את הגר ואתישמעאל.
ואז הקב”ה הרים את ההימור. הוא אמר לעצמו “נו. ראיתי את מה שעשה אברהם כאשר ציוויתי אותולגרש את ישמעאל. אמנם הוא עשה את מה שציוויתי אותו, אבל הוא בחר לעשות את זה באופן כמעת הכי לא מוסרי. הוא בחר לציית לפקודה שלי באופן מילולי במקום לציית באופן מוסרי. כנראה, הוא חושב שלעשות רצוני זה רק לעשות את מה שאני אומר, בלי להתייחס למוסריות. נדמה לי שעונש מתאים יהיה לתת לופקודה שאי אפשר בכלל לציית לו באופן מוסרי. אצווה אותולזבוח את יצחק, ונראה איך הוא מגיב.”אבל על זה כברדיברתי לפני תשע שנים.
ואחרי כל זה, בסוף, ישמעאל ויצחק עשו שלום ביניהם. בשבוע הבא, לקראת סוף פרשת חיי שרה, נקרא שאחרי שאברהם מת, גם יצחק וגם ישמעאל השתתפו בקבורתו. אני יכול לדמיין שישמעאל ייזם אתההתפייסות ביניהם, ובפעם הראשונה שהם התפגשו, מייד אחרי שישמעאל אמר ליצחק “האבא שלנוכמעת הרג אותי, ורק בנס מן השמיים ניצלתי”, יצחק אמר לישמעאל “אתה יודע, בדיוק אותו הדבר קרא לי”.
הביקורת של בת-זוגי הייתה שלא הדגשתי מספיק את הרשע של אברהם, שניצל וסיכן את הגר ואת ישמעאל רק כדי להתנקם בקב"ה.
וזה מה שאמרתי לפני תשע שנים, בקשר לפרשת כי תבוא:
היום באתי לדבר על סליחות ועל הקטעים בסליחות שאני מדלג עליהם.
היום בערב נתחיל את המחזור של סליחות של השנה הזאת, עד ערב יום כפור.
בכל יום, לקראת סוף הסליחות, יש קטע שמתחיל עם המלים "מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים". בקטע הזה אנחנו מבקשים מן המלאכים להביא את בקשותינו לפני הקב"ה. תמיד הרגשתי אי-נוחות באמירת הקטע הזה. הרגשתי אי-נוחות בפנייה למלאכים במקום פנייה ישירה לקב"ה. בשנה שעברה למדתי מהטור של הרב שלמה ברודי ב-Jerusalem Postשהגאון מוילנא דילג על הקטע הזה, ומאז גם אני מדלג על הקטע הזה.
אבל זה באמת שולי לגבי מה שבאתי לדבר עליו היום. באתי לדבר על עוד קטע שהחלטתי לדלג עליו.
בימים שבין ראש השנה ליום כפור יש בסליחות של כל יום פיוט שמזכיר את עקידת יצחק. השנה החלטתי לדלג על הפיוטים האלו. אני לא רוצה להזכיר לפני הקב"ה את הכישלון הנורא של אברהם אבינו.
מאיפה למדתי שאברהם אבינו ניכשל באי-סירובו להקריב את בנו יצחק כאשר הקב"ה דרש את זה ממנו? למדתי את זה מדברי התורה עצמה. לפני שלושה שבועות קראנו בפרשת ראה:
"...כי כל תועבות ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם"
מן הפסוק הזה למדתי שהקב"ה שונא קרבנות אדם. ואכן פרשת העקידה מתחילה במילים "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים ניסהאת אברהם". מה היא המשמעות של הניסיון הזה? לפי השקפת חז"ל, הקב"ה רצה לראות אם אברהם אבינו כל כך נאמן לו שהוא מוכן אפילו לרצוח את בנו האהוב יצחק אם הקב"ה דורש את זה ממנו. ואמנם זאת הסיבה שפיותים שמזכירים את עקידת יצחק הוכנסו לסליחות: לבקש רחמים בזכות הנאמנות הגדולה של שברהם אבינו שהיה מוכן אפילו להקריב את בנו האהוב יצחק אם הקב"ה דורש את זה ממנו. אינני מסכים. זה ברור לי, לאור מה שקראנו בפרשת ראה, שכוונת הקב"ה, בציוויו את אברהם אבינו להעלות את בנו לעולה, הייתה לראות אם החוש המוסרי של אברהם אבינו היה מספיק מפותח להתנגד לציווי הזה, כמו שהוא התנגד כמעת ארבעים שנה לפני כן להחרבת סדום ועמורה. אבל מיכיוון שאברהם אבינו חי בתרבות שבה זה היה לגמרי שיגרתי להקריב בני אדם לאלים, זה לא עלה על דעתו לסרב לציווי של הא-ל שלו להקריב לו את בנו. ואת זה אני דווקא לארוצה להזכיר לקב"ה בזמן שאני מבקש ממנו סליחה על עוונותי.
ולסיום אני מאחל לכם שנה טובה וסליחה מהקב"ה לכל עוונותינו.
