Showing posts with label תלמוד. Show all posts
Showing posts with label תלמוד. Show all posts

Monday, February 6, 2023

רש"י על החומש מעוות את הגמרא במסכת גיטין דף צ'

 רש"י על דברים כ"ד:א:

"כי מצא בה ערות דבר" - מצוה עליו לגרשה שלא תמצא חן בעיניו ס"א מצוה שלא תמצא חן בעיניו

 רש"י על דברים כ"ד:ב:

"לאיש אחר" - (גיטין צ) אין זה בן זוגו של ראשון הוא הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניסה

 הציטוט מגיטין צ' הוא מתוך ברייתא המיוחסת לרבי מאיר:

היה רבי מאיר אומר כשם שהדעות במאכל כך דעות בנשים יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו וזו היא מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו ויוצא ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו וזו היא מדת כל אדם שמדברת עם אחיה וקרוביה ומניחה ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו זו היא מדת אדם רע שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה ורוחצת ... במקום שבני אדם רוחצין זו מצוה מן התורה לגרשה שנאמר (דברים כד, א) כי מצא בה ערות וגו' ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר הכתוב קראו אחר לומר שאין זה בן זוגו לראשון זה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו זכה שני שלחה שנאמר ושנאה האיש האחרון ואם לאו קוברתו שנאמר (דברים כד, ג) או כי ימות האיש האחרון כדאי הוא במיתה שזה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו

 רבי מאיר מתמקד בהגדרתם של בית שמאי למונח "ערות דבר". לבית הלל יש הגדרה יותר מורחבת, כמו שהמשנה שם אומרת:

בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר (דברים כד, א) כי מצא בה ערות דבר ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו שנאמר כי מצא בה ערות דבר

 רש"י בחר להציג רק את הגדרתם של בית שמאי, והתעלם מהגדרתם של בית הלל. זה נותן את הרושם הבלתי צודק שגירושין הם תמיד אשמת האשה. חז"ל ידעו אחרת. It takes two to tango. למשל, במשניות נדרים, פרק ט' משנה ט':

פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו.

אומרים [לו]: אילו היית יודע שלמחר אומרין עליך: כך היא וסתו של פלוני, מגרש את נשיו, ועל בנותיך יהיו אומרין: בנות גרושות הן, מה ראתה אמן של אלו להתגרש? ואמר: אילו הייתי יודע שכן, לא הייתי נודר, הרי זה מותר.

 נישואים יכולים להתפרק מפני שהבעל רגזן יותר מדי.

או אולי חז"ל באמת נטו לאשם את האשה? סותה ג':ב:

א"ר חסדא זנותא בביתא כי קריא לשומשמא וא"ר חסדא תוקפא בביתא כי קריא לשומשמא אידי ואידי באיתתא אבל בגברא לית לן בה

הייתי רוצה לחשוב ש"אידי ואידי באיתתא אבל בגברא לית לן בה" הם דברי הסתמא הרשע , ולא דברי רב חסדא.

Thursday, February 6, 2020

שתי הארות, על דף יומי, שהן יותר מדי ארוכות לציוץ

1. ערווה

ברכות דף כ"ד עמוד א
א"ר יצחק טפח באשה ערוה למאי אילימא לאסתכולי בה והא א"ר ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לך טכל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף יאלא באשתו ולק"ש אמר רב חסדא שוק באשה ערוה שנאמר (ישעיהו מז, ב) גלי שוק עברי נהרות וכתיב (ישעיהו מז, ג) תגל ערותך וגם תראה חרפתך אמר שמואל כקול באשה ערוה שנא' (שיר השירים ב, יד) כי קולך ערב ומראך נאוה אמר רב ששת לשער באשה ערוה שנא' (שיר השירים ד, א) שערך כעדר העזים:
 הבאור הפשוט של הקטע הזה הוא שרב חסדא, שמואל ורב ששת מוסיפים לדברי רבי יצחק עוד דברים שהם ערווה לגבי קריאת שמע. רב חסדא מוסיף ששוק באשה ערווה אפילו פחות מטפח. רב ששת אומר ששער של אשה הוא כמו עור של אשה. שמואל מוסיף קול אשה אף על פי שהקול אינו חלק מגוף האשה. ואין קשר לדברי רב ששת ביחס לאצבע קטנה של אשה: שם, רב ששת אוסר על גבר להסתכל בשום דבר הקשור לאשה האסורה לו, אם כוונתו היא לעורר בעצמו תאווה מינית.

יש ארבעה מראה מקום לקטע הזה בעין משפט/נר מצווה. מראה המקום הראשון מתייחס למאמרו הראשון של רב ששת. מראה המקום השני מתייחס למאמרו של רבי יצחק, וכולל את רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ג' הלכה 16:
כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומי רגלים עד שירחיק כך אסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו אפילו כותי או קטן לא יקרא כנגד ערותן אפילו מחיצה של זכוכית מפסקת הואיל והוא רואה אותה אסור לקרות עד שיחזיר פניו וכל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא ואפילו אשתו ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה.
אין מראה מקום למאמרו של רב חסדא. מראי המקום השלישי והרביעי מתייחסים למאמרו של שמואל ולמאמרו השני של רב ששת, וכוללים את רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה 2:
העושה דבר מחוקות אלו הרי הוא חשוד על העריות ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור.
  כנראה, הרמב"ם קושר את מאמרו של שמואל ומאמרו השני של רב ששת למאמרו אראשון של רב ששת בנושא התעוררות מכוונת של תאווה מינית: רב ששת אומר שבמאמרו הראשון הוא התכוון לכל חלק מגוף האשה, אפילו השער שלה; ישמואל מוסיף את קולה, אף על פי שקולה אינו חלק מגופה. פירושו של הרמב"ם נראה לי לא סביר, מפני שדברי שמואל ורב ששת הם המשך של דברי רב חסדא; ורב חסדא אינו מוסיף כלום למאמרו הראשון של רב ששת. אם אסור להסתכל באצבע קטנה של אשה, קל וחומר שאסור להסתכל באפילו פחות מטפח של שוקה. בכל מקרה, הרמב"ם אוסר שמיעת קול ערווה וראיית שערה רק בקונטקסט של התעוררות מכוונת של תאווה מינית.

עכשיו בוא נראה איך השלחן ערוך עיוות את דברי הרמב"ם, באבן העזר פרק כ"א הלכה 1:
צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד. ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה. ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפילו אינם עליה, שמא יבא להרהר בה. פגע אשה בשוק, אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו. ולא יעבור בפתח אשה זונה, אפילו ברחוק ארבע אמות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה, כאלו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה) שלה. ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה. והמתכוין לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות. ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין.
המחבר, במיזוגיניותו, הרחיב את האיסורים האלו, יחד עם איסורים אחרים שמופיעים במקומות אחרים בגמרא בקונטקסט של התעוררות מכוונת של תאווה מינית, לאיסורים גורפים, במקום להגביל אותם להקשרם האמיתי, שהוא רק
If it turns you on, don't look at it or listen to it.

2. שעה

המשנה הראשונה בפרק חמישי של מסכת ברכות:
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק:
בלשון המשנה, "שעה" אינה 1/24 יממה, אלא פרק זמן משמעותי. למשל,מסכת ברכות פרק ב' משנה 5:
חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשוןי, עד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה. מעשהיג ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא. אמרו לו תלמידיו: לא לימדתנו, רבינו, שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון? אמר להם: איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפלו שעה אחת 
שעה אחת לא, אבל 59 דקות כן?

וכן אומר שמואל ספראי בפירושו למשנתינו (משנת ארץ ישראל סדר זרעים מסכת ברכות (מכללת לפשיץ, ירושלים, תשע"א) עמוד 199 הערת שוליים 18):

שאלת התלמוד מובנת, אך מנוסחת בצורה משפטית מדי. "שעה" כאן אינה שעה ממש, שהרי גם התפילה אינה שעה מדויקת, אם כן הזמן הנדרש לתפילה אינו תשע שעות, אך ודאי שהוא זמן ניכר.

 אבל הגמרא בברכות דף ל"ב עמוד ב מצטטת ברייתא שמרחיבה על מה שנאמר על החסידים הראשונים במשנה הראשונה של הפרק:
תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת
והגמרא מיד שואלת:
וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית
ההנחה של הגמרא בשאלה הזאת היא ש"שעה" = 1/24 יממה, ולא סתם פרק זמן משמעותי. והגמרא עונה:
אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת:
זה עוד יותר תמוה לאור העובדה שמיד לפני זה הגמרא אמרה:
א"ר יהושע ב"ל אמר קרא (תהלים פד, ה) אשרי יושבי ביתך ואמר ר' יהושע ב"ל המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו שנא' (תהלים קמ, יד) אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך תניא נמי הכי גהמתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו ושעה אחת אחר תפלתו קודם תפלתו מנין שנא' אשרי יושבי ביתך לאחר תפלתו מנין דכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך
כלומר, החיוב לשהות שעה לפני תפילה ושעה אחרי תפילה מוטלת על כל אחד, לא רק על חסידים. אולי מטרתה של הגמרא היתה להזהיר את אנשים רגילים לא להשתדל לחקות את מנהגי יחידי סגולה (או חולי נפש?) כמו ה"חסידים" האלו. כנראה, ככה הבין הרמב"ם את הגמרא, בהלכות תפילה פרק ד' הלכה 16:
כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואח"כ יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה. 
כלומר, הרמב"ם מודה, נגד הגמרא, ש"שעה" בהקשר הזה אינה דווקא 1/24 ביממה.
.





Sunday, September 8, 2019

פסיק רישא: תוצעה בלתי נמנעת?

רמב"ם הלכות שבת פרק א' הלכה ו':
עשה מעשה, ונעשת בגללו מלאכה שוודאי תיעשה בשביל אותו מעשה--אף על פי שלא נתכוון לה, חייב:  שהדבר ידוע, שאי אפשר שלא תיעשה אותה מלאכה.  כיצד:  הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן, וחתך ראשו בשבת--אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד, חייב:  שהדבר ידוע, שאי אפשר שייחתך ראש החי אלא והמוות בא בשבילו.  וכן כל כיוצא בזה.
קשה להאמין שאפילו בבבל של לפני אלפיים שנה לא היו אופציות לצעצוע מאולתר יותר טובות מראשו של עוף. אם הביטוי "פסיק רישא" בא מהריגת עוף כדי לשעשע ילד, נראה לי שזה יותר משעשע להסתכל בעוף שרץ מסביב בלי ראש, כמו פה.

אבל עדיין יש את הבעייה שמוות מיידית של העוף אינו בטוח. במקרה הזה, עוף חי בלי ראש למשך שנתיים. עם כן, מוות של עוף מחתיכת ראשו יכול להיות לא מיידית, וה"פסיק רישא" המילולי הוא אינו מלאכה האסורה בשבת מן התורה, אלא רק גרמא"".

Monday, February 25, 2019

רבי ירמיה הנודניק





, אני מתחיל בציטוט מן המאמר של מ. זילברג, קושיותיו של ר' ירמיה - שיטה או אופי
שצוטט במאמר של מקור ראשון:


המשנה בבבא בתרא (פ"ב, מ"ו) אומרת: "ניפול (גוזל רך) הנמצא בתוך חמשים אמה, הרי הוא של בעל השובך; חוץ מחמשים אמה, הרי הוא של מוצאו".

לפי הגמרא (שם כג, ב) המדובר בגוזל מדדה, שאינו יכול לעוף, והטעם הוא: "כל המדדה, אין מדדה יותר מחמשים".

ועל זה שואל ר' ירמיה: "רגלו אחת בתוך חמשים אמה, ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה - מהו?" והגמרא מוסיפה: "ועל דא אפקוה לר' ירמיה מבי מדרשא" - "שהיה מטריח עליהם" (רש"י, שם).
...
ואף על פי כן סבור אני, כי חוץ מן ה"נימה" ההיא היה עוד משהו בגו, וכבר הרחבתי את הדיבור בספרי, "כך דרכו של תלמוד"; לא אביא את כל האמור, אצטט רק כמה קטעים שבו:

"לי נראה, כי לא היה כאן ענין של טרחה והטרדה גרידא, אלא התקפת מצח, חריפה מאד, על כל הפורמאליסטיקה המשפטית, ע"י הבאתה "אד אבסורדום"... ר' ירמיה רצה לבטל את האבחנה החיצונית, הפורמלית, בין 50 אמה ויותר מ- 50 אמה, ולהחליפה בקנה-מידה יותר אבסטראקטי, יותר גמיש, כמו "קרוב" - "רחוק", או באופן עוד יותר כללי ועוד יותר סתמי: המוצא חייב להחזיר את הניפול, ולא לקחתו לעצמו, אם, בהתחשב עם כל מסיבות הענין, יש להניח כי הוא (הניפול) של בעל השובך ולא של הפקר... השאלה היא, איפוא, הי מיניהו עדיף, - דיוק ובהירות או גמישות והתאמת יתר למקרי המציאות? ואם המטרה המרחפת לעיני המחוקק, אם האידיאל שהוא שואף אליו הוא לא יישוב סכסוכים פוסט פאקטום בין אדם לחבירו, אלא הוראות מראש להתנהגותו המוסרית של כל אחד מהם, אזי השיקול הראשון, של דיוק ובהירות, גובר, והתוצאה הבלתי נמנעת היא פורמאליסטיקה משפטית". (שם, עמ' 94-92).

אינני מסכים עם מר זילברג. הסיבה שחז"ל שאפו ליצר "הוראות מראש" היא איננה צורך ב"דיוק ובהירות", אלא רצון לשלוט אל כל פרטי החיים של כל יהודי. חז"ל היו פריקי שליטה .רבי ירמיה חלק עליהם. לא שרבי ירמיה לא היה פריק שליטה כמו חבריו, אלא שהוא הבין שהמסימה היא בלתי אפשרית, מפני שרשימת החוקים הנחוצה היא אין-סופית, ואין ברירה אלא לנסח עקרונים יותר כלליים ולסמוך על המצפונים של פשוטי העם ועל שיקול הדעת של פשוטי העם.

מר זילברג מצטט במאמרו רק ארבע שאלות נודניקיות של רבי ירמיה. בשתיים מהן, רבי זירא עונה לו לפי שיתת "כל מידות חכמים כן הוא".  בקביעת מידות, צריכים לקבוע את הגבול באיזה שהוא מקום, ויש לחז"ל את הסמכות לעשות את זה. המטרה של השאלה האחרונה של רבי ירמיה הייתה רק לנסות להוציא צחוק מפיו של רבי זירא. יש עוד שאלות נודניקיות שמר זילברג לא ציטט ושאי אפשר לענות להן "כל מידות חכמים כן הוא" מפני שהן מיחסות להערכת מצב ריאלי. כאשר קראתי את מאמרו של מר זילברג, זכרתי את הדיון במסכת בבא מציעא דף כ"ה עמוד א. הנושא שם הוא אם המוצא מתבעות רשאי לקחת אותם לעצמו, או שמא הוא חייב להכריז שהוא מצא אותם כדי שבעל המעות יבוא ויקח אותם. המשנה בראש העמוד קובע שאם המוצא מצא "שלש מתבעות זה על גב זה" הוא חייב להכריז. שהמתבעות הם "זה על גב זה" הוא סימן שבעל המתבעות סדר אותם ככה בכוונה, והוא לא הפקיר אותם, והם לא נפלו ממנו.  לקראת סוף העמוד, רבי ירמיה שואל:
כשיר מהו כשורה מהו כחצובה מהו כסולם מהו
וככה מהדורת שטיינזלץ מאייר את ההסדרים האלו:
 אלו הם רק דוגמאות של הסדרים אפשריים. אם קבוצה של מתבעות מסודרות באופנים דומות, אבל חורגים קצת (או הרבה) מההסדרים המאויירים, או מהסדרים אחרים שאפשר לדמיין, האם בעל המתבעות סדר אותם ככה והם זזו קצת (או הרבה) מההסדר המושלם המקורי, או שמא הם נפלו מהכיס של בעל המתבעות, ובאקראי הם מסודרים ככה על הארץ. איפה הגבול? ההכרעה חייבת להיות תלוי בשיקול הדעת של המוצא. 

החלטתי לחפס בספריא בעד כל השאלות הנונדניקיות של רבי ירמיה בתלמוד הבבלי. כאשר חיפסתי את צירוף המילים "רבי ירמיה", קיבלתי 736 ציטוטים, רובם לא רלוונטיים, למשל, מפני שהם התייחסו ל"רבי ירמיה בן מי-שהוא" או מפני שבהם רבי ירמיה מצטט חכם אחר. לכן, החלטתי לחפס את צירוף המילים "בעי רבי ירמיה", וקיבלתי "רק" 102 ציטוטים. אני מקווה שהם כוללים את כל השאלות הנודניקיות של רבי ירמיה.

מתוך ה-102 ציטוטים, יש 10 שבהם רבי ירמיה שואל סידרה של שאלות נקניקיות. שניים מהם הם בבא מציעא דף כ"ה עמוד א ובבא בתרא דף כ"ג עמוד ב שטיפלתי בהם למעלה. שאר הציטוטים הם:

 שבת דף ל"ח עמוד ב

כתובות דף מ"ו עמוד א

בבא קמא דף ע"ח עמוד ב

בבא מציעא דף כ"א עמוד א

בבא מציעא דף ק"ה עמוד ב

בבא בתרא דף ק"ג סוף עמוד א - ראש עמוד ב (שיקול דעת של דיין?)

סנהדרין דף פ"ה עמוד ב

חולין דף מ"ו עמוד א

ברובם, כנראה, רבי ירמיה מתייחס לאי-בהירות ב"מידות חכמים". ברק שניים מהם הוא מתייחס לאי-בהירות במצבים ריאליים: בבא מציעא דף כ"א עמוד א ובבא בתרא דף  ק"ג סוף עמוד א - ראש עמוד ב.

בבבא מציעא דף כ"א עמוד א המשנה קובעת שהמוצא פירות מפוזרין (בלשון חז"ל, המוסג "פרות" כולל כל אוכל שבא מן הצומח) אינו חייב להכריז. והדיון בגמרא ממשיך:

א"ר עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן קב בארבע אמות דנפיש טרחייהו לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו אפקורי מפקר להו בציר מהכי טרח והדר אתי ושקיל להו ולא מפקר להו
תרגום ופירוש שטיינזלץ:
אמר רב עוקבא בר חמא: בזמן כינוס תבואה בבית הגרנות אנו עוסקים. קב גרעיני חיטה בארבע אמות, שמרובה טירחתם לאסוף אותם, אין אדם טורח, ואינו חוזר ובא ולוקח אותם. מפקיר הוא אותם ולכן רשאי המוצא לקחתם. בפיזור קטן מזה טורח וחוזר ובא ולוקח אותם ואינו מפקיר אותם.
ועכשיו בא הנודניק עם שאלותיו:
בעי רבי ירמיה חצי קב בשתי אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דנפיש טרחייהו חצי קב בשתי אמות כיון דלא נפיש טרחייהו לא מפקר להו או דלמא משום דלא חשיבי וחצי קב בשתי אמות כיון דלא חשיבי מפקר להו קביים בשמונה אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דנפיש טרחייהו וכ"ש קביים בשמונה אמות כיון דנפישא טרחייהו טפי מפקר להו או דלמא משום דלא חשיבי וקביים בשמונה אמות כיון דחשיבי לא מפקר להו קב שומשמין בארבע אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי ושומשמין כיון דחשיבי לא מפקר להו או דלמא משום דנפיש טרחייהו וכ"ש שומשמין כיון דנפיש טרחייהו טפי מפקר להו קב תמרי בארבע אמות קב רמוני בארבע אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי קב תמרי בארבע אמות קב רמוני בארבע אמות נמי כיון דלא חשיבי מפקר להו או דלמא משום דנפישא טרחייהו וקב תמרי בארבע אמות וקב רמוני בארבע אמות כיון דלא נפיש טרחייהו לא מפקר להו מאי
תרגום ופירוש שטיינזלץ:
שואל רבי ירמיה: אם היה חצי קב מפוזר בשתי אמות מהו? קב בארבע אמות מה הטעם מפקיר? משום שמרובה טרחתם לאוספם. חצי קב בשתי אמות, כיוון שאין טירחתם מרובה, ששתי אמות הן שטח קטן, אינו מפקיר אותם. אן שמא קב בארבע אמות מפקיר הבעלים מפני שאינם חשובים לחזור עבור כמות קטנה  כזו, וחצי קב בשתי אמות, כיוון שבוודאי אינם חשובים, מפקיר אותם. שני קבים בשמונה אמות מהו? קב בארבע אמות מותר למוצא משום שמרובה הטירחה לאספם, וכל שכן שני קבים בשמונה אמות, כיוון שמרובה טירחתם יותר, מפקיר אותם. או שמא שהכמות של קב אינה חשובה, ושני קבים בשמונה אמות, כיוון שהם חשובים, אינו מפקיר אותם. קב שומשומין המפוזר בארבע אמות מה? קב חטים בארבע אמות מה הטעם? משום שאינם חשובים. ושומשומין, כיוון שהם חשובים ויקרים, אינו מפקיר אותם. או שמא הטעם הקב חטים הוא משום שמרובה טירחתם, וכל שכן שומשומין, כיוון שהם זרעים קטנים ביותר ומרובה טירחתם יותר, מפקיר אותם. קב תמרים בארבע אמות, קב רימונים בארבע אמות, מהו? קב חטים בארבע אמות מה הטעם? משום שאינם חשובים. אם כן, קב תמרים בארבע אמות או קב רימונים בארבע אמות, גם כן כיוון שאינם חשובים, מפקיר אותם. או שמא משום שמרובה טירחתם באסיף, וקב תמרים בארבע אמות או קב רימונים בארבע אמות, כיוון שאין טירחתם לאספם מרובה, אינו מפקיר אותם. מה הדין?
ותשובת הגמרא הוא
תיקו
להלכה, בכל המקרים שהמציא רבי ירמיה, אסור למוצא לקחת את הפרות לעצמו, מפני הספק. אבל פסק ההלכה הזה הוא רק פורמלי. אני משוכנע שרבי ירמיה רצה להאיר שבמקרים כאלו אי אפשר לנסח הלכות מפורטות, ואין ברירה אלא לסמוך על שיקול דעתו של המוצא: האם בעל הפירות התייאש מהם או לא?

בבבא בתרא דף ק"ב עמוד ב, המשנה קובעת שאם ראובן מוכר לשמעון שדה לצורך זריעה, הסלעים שבתוך השדה שגובהם פחות מעשרה טפחים הם חלק של השדה למרות שאי אפשר לחרוש ולזרוע את הסלעים האלו. בגמרא בדף ק"ג עמוד א, יש דיון על גודל השטח המקסימלי של השדה שיכול לכלול סלעים עד שהמכר יהא מבוטל מפני שהסלעים מקשים על הקונה לחרוש ולזרוע בשדה. הדיון הזה מניח שהסלעים מפוזרים בשדה באופן אקראי. ואז רבי ירמיה שואל:
כשיר מהו כשורה מהו איצטדינין מהו דרך עקלתון מהו
תרגום ופירוש שטיינזלץ:
היו הסלעים הלו...מפוזרים כשיר (כטבעת), מהו? או שהיו עומדים כשורה, מהו? וכן אם היו מפוזרים בצורת איצטדינין כעין זוית, מהו? בצורת דרך עקלתון (בקו בלתי ישר, מפותל), מהו?
כלומר, מה אם הסלעים אינם מפוזרים האופן אקראי? אז אולי יש להגדיל או להפחית את השטח המקסימלי שיכול לכלול סלעים, לפי המבנה הספיציפי של סדר הסלעים. בדיון הזה, רבי ירמיה רוצה לתת חופש שיקול דעת, לא לאדם מן השורה (כמו בדיונים בבבא מציעא), אלא לדיינים. במקרה ששמעון תובע את ראובן לבטל הת העיסקה מפני שיש יותר מדי סלעים בשדה, הדיינים צריכים להחליט מי צודק. ושוב, הגמרא עונה:
תיקו
דרך אגב, הדוגמה הזאת מפריכה את תענתו של מר זילברג בהמשך מאמרו:
המשפט החילוני יכול להרשות לעצמו קביעת קני-מידה מופשטים, אווריריים, מעורפלים - כגון "זהירות סבירה", "התנהגות סבירה", "סיבה קרובה", "תקופה הגיונית" או "זמן המתקבל על הדעת" - שהשופט במקרה של סכסוך קונקרטי מוריד לקרקע המציאות, ופרטו אותם ל"מטבעות" של ממש... לא כן הוא במשפט העברי אשר, להיותו מטיבו וטבעו משפט דתי, קובע לא נורמות של פסיקה אלא נורמות של התנהגות. האזרח חייב, איפוא, מראש לדעת כיצד עליו להתנהג, ולידיעה א-פריורית זו אין מקור אחר זולתי החוק הברור המדוייק והמפורש
בבבא בתרא דף ק"ג, הנידון אינו "נורמות של התנהגות" אלא נורמות של שיפוט (מה שמר זילברג קורא "נורמות של פסיקה"), ואף על פי כן, חז"ל רצו לכבול את ידי הדיינים לנורמות פסוקות, ולזה מתנגד רבי ירמיה, ובצדק.

אז למה זרקו את רבי ירמיה מן הישיבה בבבא מציעא דף כ"ג עמוד ב? העניין של הגוזל שונה משלושה העניינים האחרים. העניינים האחרים הם סטאטיים. המתבעות לא יזוזו. הגרעינים לא יזוזו. הסלעים לא יזוזו. בניגוד לזה, העניין של הגוזל הוא דינמי. הגוזל שדידה לבדיוק חמישים אמות מן השובך, אולי מבפנים ואולי מן החוץ, ימשיך לדדות. אם הוא מדדה לכיוון השובך, אסור למוצא לקחת אותו. אם הוא מתרחק מן השובך, מותר למוצא לקחת אותו. המוצא צריך רק לחכות. סוף סוף, רבי ירמיה שאל שאלה שלא כדאי לשאול אותה.