דבר תורה שהעברתי אתמול בבית כנסת שירה חדשה בירושלים:
בפרשת השבוע שקראנו לפני כמה דקות, אברהם אבינו מתואר כמה שהרמב”ן מכנה “נבל ברשות התורה”.
אברהם היה עשיר. כאשר הוא גריש את הגר ואת ישמעאל, הוא היה יכול לתת לה קצת כסף וזהב, ואולי גם עבד ושפחה, כדי שהיא תוכל להסתדר בלבד. במקום זה, הוא שלח אותם מביתו באופן אכזרי, כמעת בלי כלום. למה?
אני מציע הסבר ספרותי.
מה שמתואר בפרשת השבוע הוא עימות בין אברהם לבין הקב”ה. אברהם התרעם על הציווי לגרש את בנו האהוב ישמעאל, והוא החליט להתנקם בקב”ה. הוא אמר לעצמו “טוב. אני חייב לציית לציוויו של הקב”ה, אבל אינני חייב לעשות את זה באופן נדיב. אני אשלח את הגר ואת ישמעאל בלא כלום, ואם אכפת לקב”ה, הוא ירחם עליהם והוא יטפל בהם בעצמו.” וזה מה שקרא. הקב”ה שלח מלאך להציל את הגר ואת ישמעאל.
ואז הקב”ה הרים את ההימור. הוא אמר לעצמו “נו. ראיתי את מה שעשה אברהם כאשר ציוויתי אותו לגרש את ישמעאל. אמנם הוא עשה את מה שציוויתי אותו, אבל הוא בחר לעשות את זה באופן כמעת הכי לא מוסרי. הוא בחר לציית לפקודה שלי באופן מילולי במקום לציית באופן מוסרי. כנראה, הוא חושב שלעשות רצוני זה רק לעשות את מה שאני אומר, בלי להתייחס למוסריות. נדמה לי שעונש מתאים יהיה לתת לו פקודה שאי אפשר בכלל לציית לו באופן מוסרי. אצווה אותו לזבוח את יצחק, ונראה איך הוא מגיב.” אבל על זה כבר דיברתי לפני תשע שנים.
ואחרי כל זה, בסוף, ישמעאל ויצחק עשו שלום ביניהם. בשבוע הבא, לקראת סוף פרשת חיי שרה, נקרא שאחרי שאברהם מת, גם יצחק וגם ישמעאל השתתפו בקבורתו. אני יכול לדמיין שישמעאל ייזם את ההתפייסות ביניהם, ובפעם הראשונה שהם התפגשו, מייד אחרי שישמעאל אמר ליצחק “האבא שלנו כמעת הרג אותי, ורק בנס מן השמיים ניצלתי”, יצחק אמר לישמעאל “אתה יודע, בדיוק אותו הדבר קרא לי”.
הביקורת של בת-זוגי הייתה שלא הדגשתי מספיק את הרשע של אברהם, שניצל וסיכן את הגר ואת ישמעאל רק כדי להתנקם בקב"ה.
וזה מה שאמרתי לפני תשע שנים, בקשר לפרשת כי תבוא:
היום באתי לדבר על סליחות ועל הקטעים בסליחות שאני מדלג עליהם.
היום בערב נתחיל את המחזור של סליחות של השנה הזאת, עד ערב יום כפור.
בכל יום, לקראת סוף הסליחות, יש קטע שמתחיל עם המלים "מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים". בקטע הזה אנחנו מבקשים מן המלאכים להביא את בקשותינו לפני הקב"ה. תמיד הרגשתי אי-נוחות באמירת הקטע הזה. הרגשתי אי-נוחות בפנייה למלאכים במקום פנייה ישירה לקב"ה. בשנה שעברה למדתי מהטור של הרב שלמה ברודי ב-Jerusalem Post שהגאון מוילנא דילג על הקטע הזה, ומאז גם אני מדלג על הקטע הזה.
אבל זה באמת שולי לגבי מה שבאתי לדבר עליו היום. באתי לדבר על עוד קטע שהחלטתי לדלג עליו.
בימים שבין ראש השנה ליום כפור יש בסליחות של כל יום פיוט שמזכיר את עקידת יצחק. השנה החלטתי לדלג על הפיוטים האלו. אני לא רוצה להזכיר לפני הקב"ה את הכישלון הנורא של אברהם אבינו.
מאיפה למדתי שאברהם אבינו ניכשל באי-סירובו להקריב את בנו יצחק כאשר הקב"ה דרש את זה ממנו? למדתי את זה מדברי התורה עצמה. לפני שלושה שבועות קראנו בפרשת ראה:
"...כי כל תועבות ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם"
מן הפסוק הזה למדתי שהקב"ה שונא קרבנות אדם. ואכן פרשת העקידה מתחילה במילים "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים ניסה את אברהם". מה היא המשמעות של הניסיון הזה? לפי השקפת חז"ל, הקב"ה רצה לראות אם אברהם אבינו כל כך נאמן לו שהוא מוכן אפילו לרצוח את בנו האהוב יצחק אם הקב"ה דורש את זה ממנו. ואמנם זאת הסיבה שפיותים שמזכירים את עקידת יצחק הוכנסו לסליחות: לבקש רחמים בזכות הנאמנות הגדולה של שברהם אבינו שהיה מוכן אפילו להקריב את בנו האהוב יצחק אם הקב"ה דורש את זה ממנו. אינני מסכים. זה ברור לי, לאור מה שקראנו בפרשת ראה, שכוונת הקב"ה, בציוויו את אברהם אבינו להעלות את בנו לעולה, הייתה לראות אם החוש המוסרי של אברהם אבינו היה מספיק מפותח להתנגד לציווי הזה, כמו שהוא התנגד כמעת ארבעים שנה לפני כן להחרבת סדום ועמורה. אבל מיכיוון שאברהם אבינו חי בתרבות שבה זה היה לגמרי שיגרתי להקריב בני אדם לאלים, זה לא עלה על דעתו לסרב לציווי של הא-ל שלו להקריב לו את בנו. ואת זה אני דווקא לא רוצה להזכיר לקב"ה בזמן שאני מבקש ממנו סליחה על עוונותי.
ולסיום אני מאחל לכם שנה טובה וסליחה מהקב"ה לכל עוונותינו.
