One of the weaknesses of literature is that to understand a piece of literature totally you have to be immersed in the culture from which the literature came. If you aren't immersed in the culture you miss the subtleties.
I came across two examples in the last several days.
Last week I finished reading The Great Gatsby by F. Scott Fitzgerald. In chapter 5, somebody in Gatsby's mansion is playing a piano and singing "Ain't We Got Fun":
There is nothing surer
The rich get rich and the poor get children
In 150 years only scholars of American literature and popular culture will know that the real words were "the rich get rich and the poor get poorer".
Daylight Savings Time (שעון קיץ) started Friday so yesterday (שבת) I resumed my Daylight Savings Time Shabbat Afternoon reading of T'mol Shilshom by S. Y. Agnon. Book 4 chapter 1 has:
בבליים אומרים שלא לשמוח, חלביים אומרים לשמוח. עירקים אומרים שלא לשמוח, תימנים אומרים לשמוח. מערביים אומרים שלא לשמוח, גורגים אומרים לשמוח. בוכרים ופרסיים לא נחלקו. פירשו הפרסיים מן הבוכרים, פרסיים אומרים שלא לשמוח, בוכרים אומרים לשמוח. אלו ואלו לא נחלקו שיש לעשות תשובה.
Anyone immersed in ancient Jewish texts immediately recognizes this as a parody of Mishnah Hagigah 2:2:
יוסף בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסף בן יוחנן אומר לסמוך; יהושוע בן פרחיה אומר שלא לסמוך, ניתאי הארבלי אומר לסמוך; יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר לסמוך; שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו; יצא מנחם, ונכנס שמאי. הלל אומר לסמוך, שמאי אומר שלא לסמוך. הראשונים היו נשיאים, והשניים אבות בית דין.
BTW this is the funniest chapter so far in the book. The parody of the Mishnah adds to the humor.
Added 18/10/20: these two New Yorker cartoons also illustrate the point:
No comments:
Post a Comment