1. ערווה
ברכות דף כ"ד עמוד א
א"ר יצחק טפח באשה ערוה למאי אילימא לאסתכולי בה והא א"ר
ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לך טכל
המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף יאלא
באשתו ולק"ש אמר רב חסדא שוק באשה ערוה שנאמר (ישעיהו מז, ב) גלי שוק
עברי נהרות וכתיב (ישעיהו מז, ג) תגל
ערותך וגם תראה חרפתך אמר שמואל כקול באשה
ערוה שנא' (שיר השירים ב, יד)
כי קולך ערב ומראך נאוה אמר רב ששת לשער באשה
ערוה שנא' (שיר השירים ד, א)
שערך כעדר העזים:
הבאור הפשוט של הקטע הזה הוא שרב חסדא, שמואל ורב ששת מוסיפים לדברי רבי יצחק עוד דברים שהם ערווה לגבי קריאת שמע. רב חסדא מוסיף ששוק באשה ערווה אפילו פחות מטפח. רב ששת אומר ששער של אשה הוא כמו עור של אשה. שמואל מוסיף קול אשה אף על פי שהקול אינו חלק מגוף האשה. ואין קשר לדברי רב ששת ביחס לאצבע קטנה של אשה: שם, רב ששת אוסר על גבר להסתכל בשום דבר הקשור לאשה האסורה לו, אם כוונתו היא לעורר בעצמו תאווה מינית.
יש ארבעה מראה מקום לקטע הזה בעין משפט/נר מצווה. מראה המקום הראשון מתייחס למאמרו הראשון של רב ששת. מראה המקום השני מתייחס למאמרו של רבי יצחק, וכולל את רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ג' הלכה 16:
כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומי רגלים עד שירחיק כך
אסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו אפילו כותי או קטן לא יקרא כנגד ערותן אפילו
מחיצה של זכוכית מפסקת הואיל והוא רואה אותה אסור לקרות עד שיחזיר פניו וכל גוף
האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא ואפילו אשתו ואם היה מגולה טפח
מגופה לא יקרא כנגדה.
אין מראה מקום למאמרו של רב חסדא. מראי המקום השלישי והרביעי מתייחסים למאמרו של שמואל ולמאמרו השני של רב ששת, וכוללים את רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה 2:
העושה דבר מחוקות אלו הרי הוא חשוד על העריות ואסור לאדם לקרוץ בידיו
וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח
בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות והמסתכל אפילו
באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה
או לראות שערה אסור.
כנראה, הרמב"ם קושר את מאמרו של שמואל ומאמרו השני של רב ששת למאמרו אראשון של רב ששת בנושא התעוררות מכוונת של תאווה מינית: רב ששת אומר שבמאמרו הראשון הוא התכוון לכל חלק מגוף האשה, אפילו השער שלה; ישמואל מוסיף את קולה, אף על פי שקולה אינו חלק מגופה. פירושו של הרמב"ם נראה לי לא סביר, מפני שדברי שמואל ורב ששת הם המשך של דברי רב חסדא; ורב חסדא אינו מוסיף כלום למאמרו הראשון של רב ששת. אם אסור להסתכל באצבע קטנה של אשה, קל וחומר שאסור להסתכל באפילו פחות מטפח של שוקה. בכל מקרה, הרמב"ם אוסר שמיעת קול ערווה וראיית שערה רק בקונטקסט של התעוררות מכוונת של תאווה מינית.
עכשיו בוא נראה איך השלחן ערוך עיוות את דברי הרמב"ם, באבן העזר פרק כ"א הלכה 1:
צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד. ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז
בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה.
ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה.
ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפילו אינם עליה, שמא יבא
להרהר בה. פגע אשה בשוק, אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או
לאחריו. ולא יעבור בפתח אשה זונה, אפילו ברחוק ארבע אמות. והמסתכל אפילו
באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה, כאלו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה)
שלה. ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה. והמתכוין לאחד מאלו הדברים,
מכין אותו מכת מרדות. ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין.
המחבר, במיזוגיניותו, הרחיב את האיסורים האלו, יחד עם איסורים אחרים שמופיעים במקומות אחרים בגמרא בקונטקסט של התעוררות מכוונת של תאווה מינית, לאיסורים גורפים, במקום להגביל אותם להקשרם האמיתי, שהוא רק
If it turns you on, don't look at it or listen to it.
2. שעה
המשנה הראשונה בפרק חמישי של מסכת ברכות:
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת
ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו
ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק:
בלשון המשנה, "שעה" אינה 1/24 יממה, אלא פרק זמן משמעותי. למשל,מסכת ברכות פרק ב' משנה 5:
חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשוןי, עד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה. מעשהיג
ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא. אמרו לו תלמידיו: לא לימדתנו, רבינו,
שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון? אמר להם: איני שומע לכם לבטל ממני
מלכות שמים אפלו שעה אחת
שעה אחת לא, אבל 59 דקות כן?
וכן
אומר שמואל ספראי בפירושו למשנתינו (משנת ארץ ישראל סדר זרעים מסכת ברכות
(מכללת לפשיץ, ירושלים, תשע"א) עמוד 199 הערת שוליים 18):
שאלת
התלמוד מובנת, אך מנוסחת בצורה משפטית מדי. "שעה" כאן אינה שעה ממש, שהרי
גם התפילה אינה שעה מדויקת, אם כן הזמן הנדרש לתפילה אינו תשע שעות, אך
ודאי שהוא זמן ניכר.
אבל הגמרא בברכות דף ל"ב עמוד ב מצטטת ברייתא שמרחיבה על מה שנאמר על החסידים הראשונים במשנה הראשונה של הפרק:
תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת
והגמרא מיד שואלת:
וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית
ההנחה של הגמרא בשאלה הזאת היא ש"שעה" = 1/24 יממה, ולא סתם פרק זמן משמעותי. והגמרא עונה:
אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת:
זה עוד יותר תמוה לאור העובדה שמיד לפני זה הגמרא אמרה:
א"ר יהושע ב"ל אמר קרא
(תהלים פד, ה) אשרי יושבי ביתך ואמר ר' יהושע ב"ל המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו שנא'
(תהלים קמ, יד) אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך תניא נמי הכי
גהמתפלל
צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו ושעה אחת אחר תפלתו קודם תפלתו מנין שנא'
אשרי יושבי ביתך לאחר תפלתו מנין דכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את
פניך
כלומר, החיוב לשהות שעה לפני תפילה ושעה אחרי תפילה מוטלת על כל אחד, לא רק על חסידים. אולי מטרתה של הגמרא היתה להזהיר את אנשים רגילים לא להשתדל לחקות את מנהגי יחידי סגולה (או חולי נפש?) כמו ה"חסידים" האלו. כנראה, ככה הבין הרמב"ם את הגמרא, בהלכות תפילה פרק ד' הלכה 16:
כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני
השכינה לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואח"כ יתפלל בנחת
ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו לפיכך צריך
לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם
תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה.
כלומר, הרמב"ם מודה, נגד הגמרא, ש"שעה" בהקשר הזה אינה דווקא 1/24 ביממה.
.