דבר תורה לפרשת יתרו

זה דבר התורה שהעברתי אתמול בבית כנסת שירה חדשה בירושלים

היום קראנו בפרשת השבוע את המילים שבני ישראל שמעו ישיר מן הקב"ה:

אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.

אז איך זה, שכמו שנקרא בעוד ארבעה שבועות, שרק ארבעים ימים אחרי, חלק משמעותי של בני ישראל עבדו את עגל הזהב?

התשובה שלי לשאלה הזאת מבוססת על הרקע שממנו יצאו בני ישראל מעבדות לחרות. בני ישראל גדלו כעבדים במצרים. למצרים היו הרבה אלים. אחד מהאלים האלו היה גם אל וגם בן אדם. אני מתכוון לפרעה, שהיה גם הגבוה ביותר מכל בני האדם וגם הנמוך ביותר בין כל האלים. ואז יום אחד חזר למצרים, לאחר היעדרות של כשישים שנה, בן אדם עברי בשם משה בן עמרם, שהציג את עצמו כעבדו של אל העברים, וששחרר את בני עמו מעבדותם לפרעה. זה לא פלא שהרבה מבני ישראל הסיקו שכמו שפרעה אמור להיות גם בן אדם וגם אל, ככה משה בו עמרם הוא באמת גם בן אדם וגם אל. וזה מה שקראנו בפרשת השבוע בשבוע שעבר:

ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

כלומר, יש שני אלים. האל הראשי הוא הקב"ה, ומשה בן עמרם הוא סגנו. וכן, אחרי שסגנו של הקב"ה לא חזר מהר סיני אחרי ארבעים יום, בני ישראל בקשו מאהרן לעשות להם סגן תחליף למלא את מקומו של משה. וזה מה שנקרא בתורה בעוד ארבעה שבועות:

וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרן, ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו.

ועכשיו לימינו.

בימי חז"ל, האלילים העיקרים היו כוכבים ומזלות. לכן, חז"ל קראו לפגנים "עובדי כוכבים ומזלות".

בימינו, האלילים הם בני אדם. דוגמאות ברורות מהמאה האחרונה כוללות היטלר בין הגרמנים, סטלין בין הרוסים, ומאו בין הסינים.

גם אצלנו היהודים יש בני אדם שהם אלילים. קוראים להם 'אדמו"רים'. החסיד הטיפוסי נותן לאדמו"ר שלו את הכבוד והיראה שראויים רק לאל, ולא לבן אדם. אני אקרא לכם קטע ממאמר שהופיע במקור ראשון לפני שלשה וחצי חודשים. הכתב מתאר ילד בן 12 מחסידי גור שבמקרה היה יחד עם הכתב, גם בן 12, בישיבת בין הזמנים של בית כנסת ליטאי.

כדרכם של ילדים נהנינו להקניט את החסיד הצעיר... ההקנטות על גור ומנהיגיה נתקלו בחומה בצורה של גאיות יחידה, אך כשהעזנו לנקוב בשמו המפורש של רבי יעקב אריה אלתר, האדמו"ר מגור, הוא היה רודף וחובט בנו, לא לפני שלחש בזעזוע 'ברוך שם כבוד מלכותו'.

לפני שאני ממשיך, אני חייב להבהיר שאינני מדבר על חסידות. אני מדבר דווקא על החסידים, שהפכו את האדמו"רים שלהם לאלילים. אני גם לא מאשים את האדמו"רים הראשונים, הבעל שם טוב, תלמידיו, ותלמידי תלמידיו. הם רצו להיות מדריכים רוחניים לפשוטי עם ישראל. אלא שפשוטי עם ישראל הפכו אותם ואת הבאים אחריהם לאלילים. ועלינו להכיר שזה כבר מאתיים שנה שהחסידים מקיימים רק תרי"ב מצוות. הם מקיימים את כל מצוות התורה חוץ מ-"לא יהיה לכם אלהים אחרים על פני".

שתי הארות, על דף יומי, שהן יותר מדי ארוכות לציוץ

1. ערווה

ברכות דף כ"ד עמוד א

א"ר יצחק טפח באשה ערוה למאי אילימא לאסתכולי בה והא א"ר ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לך ^טכל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף ^יאלא באשתו ולק"ש אמר רב חסדא שוק באשה ערוה שנאמר (ישעיהו מז, ב) גלי שוק עברי נהרות וכתיב (ישעיהו מז, ג) תגל ערותך וגם תראה חרפתך אמר שמואל ^כקול באשה ערוה שנא' (שיר השירים ב, יד) כי קולך ערב ומראך נאוה אמר רב ששת ^לשער באשה ערוה שנא' (שיר השירים ד, א) שערך כעדר העזים:

 הבאור הפשוט של הקטע הזה הוא שרב חסדא, שמואל ורב ששת מוסיפים לדברי רבי יצחק עוד דברים שהם ערווה לגבי קריאת שמע. רב חסדא מוסיף ששוק באשה ערווה אפילו פחות מטפח. רב ששת אומר ששער של אשה הוא כמו עור של אשה. שמואל מוסיף קול אשה אף על פי שהקול אינו חלק מגוף האשה. ואין קשר לדברי רב ששת ביחס לאצבע קטנה של אשה: שם, רב ששת אוסר על גבר להסתכל בשום דבר הקשור לאשה האסורה לו, אם כוונתו היא לעורר בעצמו תאווה מינית.

יש ארבעה מראה מקום לקטע הזה בעין משפט/נר מצווה. מראה המקום הראשון מתייחס למאמרו הראשון של רב ששת. מראה המקום השני מתייחס למאמרו של רבי יצחק, וכולל את רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ג' הלכה 16:

כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומי רגלים עד שירחיק כך אסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו אפילו כותי או קטן לא יקרא כנגד ערותן אפילו מחיצה של זכוכית מפסקת הואיל והוא רואה אותה אסור לקרות עד שיחזיר פניו וכל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא ואפילו אשתו ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה.

אין מראה מקום למאמרו של רב חסדא. מראי המקום השלישי והרביעי מתייחסים למאמרו של שמואל ולמאמרו השני של רב ששת, וכוללים את רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה 2:

העושה דבר מחוקות אלו הרי הוא חשוד על העריות ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור.

  כנראה, הרמב"ם קושר את מאמרו של שמואל ומאמרו השני של רב ששת למאמרו אראשון של רב ששת בנושא התעוררות מכוונת של תאווה מינית: רב ששת אומר שבמאמרו הראשון הוא התכוון לכל חלק מגוף האשה, אפילו השער שלה; ישמואל מוסיף את קולה, אף על פי שקולה אינו חלק מגופה. פירושו של הרמב"ם נראה לי לא סביר, מפני שדברי שמואל ורב ששת הם המשך של דברי רב חסדא; ורב חסדא אינו מוסיף כלום למאמרו הראשון של רב ששת. אם אסור להסתכל באצבע קטנה של אשה, קל וחומר שאסור להסתכל באפילו פחות מטפח של שוקה. בכל מקרה, הרמב"ם אוסר שמיעת קול ערווה וראיית שערה רק בקונטקסט של התעוררות מכוונת של תאווה מינית.

עכשיו בוא נראה איך השלחן ערוך עיוות את דברי הרמב"ם, באבן העזר פרק כ"א הלכה 1:

צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד. ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה. ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפילו אינם עליה, שמא יבא להרהר בה. פגע אשה בשוק, אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו. ולא יעבור בפתח אשה זונה, אפילו ברחוק ארבע אמות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה, כאלו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה) שלה. ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה. והמתכוין לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות. ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין.

המחבר, במיזוגיניותו, הרחיב את האיסורים האלו, יחד עם איסורים אחרים שמופיעים במקומות אחרים בגמרא בקונטקסט של התעוררות מכוונת של תאווה מינית, לאיסורים גורפים, במקום להגביל אותם להקשרם האמיתי, שהוא רק

If it turns you on, don't look at it or listen to it.

2. שעה

המשנה הראשונה בפרק חמישי של מסכת ברכות:

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק:

בלשון המשנה, "שעה" אינה 1/24 יממה, אלא פרק זמן משמעותי. למשל,מסכת ברכות פרק ב' משנה 5:

חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון^י, עד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה. מעשה^יג ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא. אמרו לו תלמידיו: לא לימדתנו, רבינו, שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון? אמר להם: איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפלו שעה אחת 

שעה אחת לא, אבל 59 דקות כן?

וכן אומר שמואל ספראי בפירושו למשנתינו (משנת ארץ ישראל סדר זרעים מסכת ברכות (מכללת לפשיץ, ירושלים, תשע"א) עמוד 199 הערת שוליים 18):

שאלת התלמוד מובנת, אך מנוסחת בצורה משפטית מדי. "שעה" כאן אינה שעה ממש, שהרי גם התפילה אינה שעה מדויקת, אם כן הזמן הנדרש לתפילה אינו תשע שעות, אך ודאי שהוא זמן ניכר.

 אבל הגמרא בברכות דף ל"ב עמוד ב מצטטת ברייתא שמרחיבה על מה שנאמר על החסידים הראשונים במשנה הראשונה של הפרק:

תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת

והגמרא מיד שואלת:

וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית

ההנחה של הגמרא בשאלה הזאת היא ש"שעה" = 1/24 יממה, ולא סתם פרק זמן משמעותי. והגמרא עונה:

אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת:

זה עוד יותר תמוה לאור העובדה שמיד לפני זה הגמרא אמרה:

א"ר יהושע ב"ל אמר קרא (תהלים פד, ה) אשרי יושבי ביתך ואמר ר' יהושע ב"ל המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו שנא' (תהלים קמ, יד) אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך תניא נמי הכי ^גהמתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו ושעה אחת אחר תפלתו קודם תפלתו מנין שנא' אשרי יושבי ביתך לאחר תפלתו מנין דכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך

כלומר, החיוב לשהות שעה לפני תפילה ושעה אחרי תפילה מוטלת על כל אחד, לא רק על חסידים. אולי מטרתה של הגמרא היתה להזהיר את אנשים רגילים לא להשתדל לחקות את מנהגי יחידי סגולה (או חולי נפש?) כמו ה"חסידים" האלו. כנראה, ככה הבין הרמב"ם את הגמרא, בהלכות תפילה פרק ד' הלכה 16:

כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואח"כ יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה. 

כלומר, הרמב"ם מודה, נגד הגמרא, ש"שעה" בהקשר הזה אינה דווקא 1/24 ביממה.

.

Hillel Halkin Is Wrong (Or Maybe Just Misleading) About Judaism Not Being Liberal

I just got up to Hillel Halkin's review of How To Fight Anti-Semitism, by Bari Weiss, in the 29 September 2019 New York Times Book Review. It's too late to write them a letter, so I'm blogging.

The review is fine until Halkin gets to his conservative agenda, which occupies the whole last third of the review. I quote that last third in full:

And it is here that I found “How to Fight Anti-Semitism” disappointing, because nowhere in her book does Weiss indicate that — apart from its anti-Zionism — she has any problem with the deadening mental conformity of contemporary American liberalism. The question she never raises is why someone of her intelligence should want to belong to such a world. “Maintain your liberalism,” a section of her book’s last (and least convincing) chapter exhorts the reader as one of its prescriptions for fighting anti-Semitism. To what end? At what intellectual and moral price?
Weiss fails to realize that she herself is an example of the wishful thinking about Judaism that is ubiquitous among American Jewish liberals. One might call this the Judaism of the Sunday school, a religion of love, tolerance, respect for the other, democratic values and all the other virtues to which American Jews pay homage. This is a wondrous Judaism indeed — and one that has little to do with anything that Jewish thought or observance has historically stood for. “We’ve always been there,” Weiss approvingly quotes a friend of hers, hurt to the quick by the proposed banning of “Jewish pride flags” at the 2019 Washington Dyke March. Always? As if the right to define oneself sexually as one pleases were a cause Jews have fought for over the ages!
As a matter of historical record, it was Greek and Roman high society, not the Jews, that practiced and preached polymorphous sexual freedom. Judaism fiercely opposed such an acceptance of sexual diversity, against which it championed the procreative family, the taming of anarchic passions, and the cosmically ordained nature of normative gender distinctions that goes back to the first chapter of Genesis: “So God created man in his own image. … Male and female created he them.” And while we’re at it, it was the Greeks, not the Jews, who invented democracy. What mattered to Jews throughout nearly all of their history (and still does to a considerable number of them today) was the will of God as interpreted by religious authority, not free elections.
Judaism as liberalism with a prayer shawl is a distinctly modern development. It started with the 19th-century Reform movement in Germany, from which it spread to America with the reinforcement of the left-wing ideals of the Russian Jewish labor movement. As much as such a conception of their ancestors’ faith has captured the imagination of most American Jews, it is hard to square with 3,000 years of Jewish tradition. Weiss has delivered a praiseworthy and concise brief against modern-day anti-Semitism, but if she thinks this long tradition is ultimately compatible with contemporary American liberal beliefs, she might want to take a closer look. Honestly regarded, Judaism tells another story.

I beg to differ. The Jews didn't invent democracy and the Greeks did? Neither Athens nor First Temple Judea were democracies in the modern sense. Here's a quote from Wikipedia:

Only adult male Athenian citizens who had completed their military training as ephebes had the right to vote in Athens. The percentage of the population that actually participated in the government was 10% to 20% of the total number of inhabitants...

...which makes ancient Athens about as democratic as the Kingdom of Poland. The truth is that both ancient Athens and the Torah contributed respective elements to modern democracy. Athens contributed rule by popular vote. The Torah contributed at least the idea of a written constitution (itself) and the idea of separation of powers. Vayikra chapter 4, as understood by the Oral Torah (which I assume Halkin subscribes to), defines separation of powers implicitly by defining different kinds of sin offerings for the High Priest, for the Sanhedrin, for the King and for everyone else. That's not Montesqieu's tripartite separation, because the Sanhedrin has both legislative and judiciary functions, but it's still a separation. Vayikra chapter 4 also specifies a limited separation of religion from government: by giving the High Priest his own sacrifice, the offices of High Priest and King are defined to keep the same person from being both High Priest and King.

With regard to tolerance, there is a difference between tolerance and approval. By requiring adherence to the seven Noahide laws, the Torah excludes approval of "the right to define oneself sexually as one pleases", but prosecution for a prohibited self definition is so difficult as to be de facto tolerance.

And liberalism isn't just social liberalism. At least it shouldn't be. It should also be economic liberalism, AKA social democracy, which Halkin says nothing about here, but this is what the codified Oral Torah of the Shulhan Arukh (Yoreh Deah 248:1, Sefaria translation) has to say about taxation for social spending:

Everyone is obliged to contribute to charity. Even a poor man who is himself [partly] maintained by Charity should give a portion of what he receives. If one would give less than his due, the Curt used to bring pressure to bear and punish him for contempt of court until he would give the amount assessed, and if he persisted in his refusal, they would seize his goods to that amount [in his presence].

 BTW In the original Hebrew, that punishment for contempt of court is corporal punishment. So I assume that Halkin's objection to liberalism is only to social liberalism and not to economic liberalism. He should have made that clear, to avoid giving the impression that if he still lived in the US he would be a Republican.

King Arthur and the Lubavitcher Rebbe

Here is a transcription starting at about 1:23:45 of Exploring The Lord of The Rings Episode 68:

So I mean if you said of a human, like an old human hero who had died, you know, "where he dwells now nobody can say", you're just being evasive, right, probably unless it's King Arthur, but generally you're being evasive if you talk like that.

Or unless it's the Lubavitcher Rebbe.

Rabbi Dr. Laibl Wolf's Practical Kabbalah

The following is Pessy Krausz' article from The Jerusalem Report of 9/12/19 about her experience in Dr. Laibl Wolf's practical Kabbalah workshops during a cruise to Norway:

(It is easier to read if you zoom in.)

The word "Kabbalah" in the title was a turnoff, but I was curious to find out why, as the picture caption says, Rav Wolf believes there is no such thing as anger, so I read the article anyway. I enjoyed the article. It turns out that Rav Wolf's "practical Kabbalah" is the same meditation techniques that appear in several other religions, dressed up in Jewish language, just like modern Hassidut (unless you are a member of one of the Rebbe cults) is pop psychology dressed up in Jewish language, so it doesn't matter that he calls it "Kabbalah".

It turned out that the picture caption was misleading. There is such a thing as anger. It needs to be controlled, like Aristotle once said:

Anybody can become angry — that is easy, but to be angry with the right person and to the right degree and at the right time and for the right purpose, and in the right way — that is not within everybody's power and is not easy.

Or as Pessy Krausz wrote:

Thus "To rage or not to rage" becomes a choice. Inner harmony provides the crucial balancing pivot that enables us to be pro- rather than re-active. We can choose our responses to the many difficult challenges facing us in our daily life.

Including whether it is appropriate to rage.


So I enjoyed the article. Until the last paragraph. Rav Wolf is a shill for Chabad. As I have blogged before, like here and here, Haredism generally, and Hassidism in particular, is polytheistic. Every Haredi worships at least two gods: the Real One plus one or more Rabbis. Menachem Mendel Schneerson is to Chabad as Jesus is to Christianity: a deified false Messiah.